ואף על פי כן, תקווה | קול קורא

התערוכה "ואף על פי כן, תקווה" מהווה המשך ופיתוח לתערוכה תקווה פורצת גבולות, שהתקיימה ב'בפנוכו' באוקטובר 2025. אם בתערוכה הראשונה בחנו את התקווה ככושר מנטלי פעיל — כיכולת לדמיין, ליצור ולבנות מחדש — התערוכה הנוכחית מבקשת להתבונן בשלב הבא: האפשרות לריפוי והחלמה.

​

שם התערוכה נובע מהלך המחשבה של י"ח ברנר, אשר ביצירתו עסק במפגש ישיר עם הקושי, השבר והסתירות שבמציאות החיים בארץ ישראל. עבור ברנר, ההכרה במציאות כפי שהיא — על הקשיים, הכישלונות והכאבים שבה — אינה מבטלת בהכרח את האפשרות לפעולה, אלא יוצרת עמדה מפוכחת שממנה ניתן לבחור כיצד לחיות ולפעול בתוכה. בהמשך לכך, פרופ' אבי שגיא מציע את ה"אף על פי כן" כעמדה של תקווה שאינה נשענת על הכחשת המציאות או על אופטימיות נאיבית, אלא על הבחירה להמשיך ליצור ולפעול דווקא מתוך ההכרה במורכבותה. בתערוכה ה"אף על פי כן" מבטא את האפשרות להחזיק בעת ובעונה אחת את השבר ואת התקווה, את הכאב ואת היכולת להמשיך ליצור.

​

מתוך עמדה זו מבקשת התערוכה לבחון ריפוי והחלמה — אישיים או חברתיים — כתהליך שאינו לינארי, המתקיים בתוך אי־ודאות, שאלות וחיפוש מתמשך. אנו מזמינות אמניות ואמנים לחשוב יחד איתנו:

כיצד נראה ריפוי עבורם?

כיצד נראית החלמה? 

מה מאפשר אותם?

האם קיים קשר בין הטלת ספק לריפוי?

אם כן, מהו?

מהם החסמים והקשיים שבדרך? 

​

הטלת ספק נתפסת לעיתים כפעולה מפרקת, אך היא יכולה להיות גם פעולה יוצרת. היא עומדת בבסיס תהליכי חקירה, למידה ושינוי — החל מהשיטה המדעית, עבור בשיטות טיפול שונות ועד מסורות של פרשנות ולימוד יהודי, שבהן השאלה והדיון הם חלק בלתי נפרד מתהליך החיפוש אחר משמעות. החלמה טומנת בחובה את ההכרה בשבר ואת הפעולה המתמשכת של יצירת זהות חיובית המתקיימת לצד ההתמודדות עם המשבר והקושי. 

​

התערוכה מתכתבת עם הפרקטיקה האומנתית של דניאל מנו בלה, בה תקווה מהווה נושא מרכזי, ומגולמת בדמות ילדה, חסרת סממני זהות. בעבודתה משלבת מנו בלה בין מחקר מדעי ועבודה עם חומרים חדשניים לבין פרקטיקות אמנותיות מסורתיות, תוך בחינה של קשרים בין תהליכים ביולוגיים, אנושיים וחברתיים. אמנותה מבוססת על יצירת מרחבים של חיבור ושיח עם אמנים וקהילות מגוונות.

​

אנו מזמינות אמניות ואמנים להכיר את עבודותיה של דניאל ולהציע עבודות המגיבות לשאלות התערוכה ולפרקטיקה שלה.  @דניאל מנו בלה